אלתרמן כשמרן

צור ארליך

המשורר הגדול סימן לנו מוצא אפשרי ממשבר הזהות הישראלית


קשה למצוא שוחר תרבות בארצנו שלא ימנה את נתן אלתרמן בין שניים־שלושה המשוררים הישראלים החשובים ביותר, ובדרך כלל גם האהובים ביותר. במידה רבה אפשר לשרטט את מפת השירה העברית מאז שנות השלושים ועד עצם היום הזה על פי יחסו של כל משורר ליצירתו של אלתרמן: המשך, חיקוי, פיתוח, פרודיה, חתירה־נגד, מאבק, קעקוע, געגוע. לפני שנים ספורות, כשהבמאי אלי כהן ביקש לתעד את הפופולריות הרבה של המשורר המנוח, הוא קרא לסרטו "אלתרמניה", על משקל שיגעונות תרבות נפוצים אחרים כ"ביטלמניה" או "סובארומניה"; ובקיץ 2005, במשאל גולשי האינטרנט של ויי־נט, זכה אלתרמן בתואר המשורר הישראלי האהוב ביותר.1 מנהיגים ישראלים הבוחרים לצטט בנאומיהם דברי שירה בעלי משמעות אקטואלית – למשל אהוד אולמרט, בימי הלחימה בלבנון בקיץ 2006 – פונים לעתים קרובות, ואולי ברוב המקרים, לטקסטים אלתרמניים.2

ואמנם, יצירתו של אלתרמן זכתה למעמד כפול: היא נחשבת לשירת מופת, ובה בעת גם ל"חביבת הקהל". הסיבות העיקריות לכך הן כמובן תוכנה, איכותה ויופייה של שירה זו, וההשפעה שנודעה לה על כל רבדיה של התודעה: החושים, הדמיון, הרגש והאינטלקט. סיבה נוספת להצלחתה הכפולה היא עובדת היותה יצירה רב־ערוצית. המשורר פנה במודע, במודוסים שונים של כתיבתו, לקהלים שונים: לקהל המצומצם של קוראי השירה המודרניסטית, לקהל הרחב של קוראי העיתון, לקהל הרחב עוד יותר של צרכני הבידור והמוסיקה הפופולרית, ולקהל הילדים. הוא הקפיד להפריד בין הבימות שמהן פנה לקהלים אלו, אולם הערוצים השונים הזינו זה את זה. קוראים רבים התוודעו לשירתו ה"ספרותית" של אלתרמן בזכות היכרותם עם השירה הקלה, הלאומית, שפרסם במדורו רגעים בעיתון הארץ ובעיקר, לאחר מכן, במדורו הטור השביעי בעיתון דבר – שירים שבשנות הארבעים והחמישים ניסחו לעתים קרובות את הלך הרוח הציבורי ופעמים אף עיצבוהו.3 בטורים הללו ידע אלתרמן לקחת את קוראי העיתונים, שאינם מורגלים בקריאת שירה, לגבהים פואטיים בלי לנתקם מקרקע המציאות. מנגד, בשירתו הקנונית, ולו גם המורכבת והחידתית ביותר, לא זנח המשורר את ההיבט המבדר, הנעים והמשעשע, שעורר לעתים אשליה של מובָנוּת.

אל שני היסודות הללו של היצירה האלתרמנית, שעליהם נשען מעמדה הציבורי – איכותה, ופנייתה ה"מפולחת" לקהלים מגוונים, ובכללם, במקום של כבוד, הקהל העממי – אפשר להוסיף שלישי, הנסמך על שני הראשונים – ושמא הם שנסמכים עליו – והוא שיעמוד במוקד דיוננו: צביונה הלאומי של שירת אלתרמן. במובנים רבים, פנייתו של אלתרמן לשכבות עממיות נרחבות והפופולריות שזכה לה בקִרבן, קשורות, לאו דווקא באופן מודע, במקום המרכזי שתפס העם, ובעיקר העם היהודי, בשירתו ובמחשבתו.

ההיבט הלאומי של היצירה האלתרמנית הנו מרובה־פנים. הוא בא לידי ביטוי, בין היתר, בקילוסה של העממיות האותנטית; באהדה המופגנת לבני עדות המזרח וליהודי הגולה; בהתנגדות למחיקת המסורות התרבותיות המגוונות במסגרת "כור ההיתוך"; ומעל לכל – בהזדהות השירית הגמורה עם הקולקטיב היהודי, באימוץ ערכיו המוסריים כמורי דרך פוליטיים ובקביעת עמדות בסוגיות השעה על פי אמת המידה של קורות עם ישראל ועתידו. אמת מידה זו הנחתה את אלתרמן כשנדרש לשאלות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, יחסה ליהודי התפוצות מן הצד האחד ולערביי ישראל מן הצד השני, מדיניות העלייה שלה, ובערוב ימיו – הוויכוח על ארץ ישראל השלמה.

גם כעת, יותר משלושה עשורים לאחר מותו של אלתרמן ב־1970, אפשר למצוא ביצירתו מצע רעיוני פורה, המסוגל להרים תרומה משמעותית לדיון בסוגיות העקרוניות הניצבות על סדר היום של העם היהודי. בשעה שמן הקצה האחד של הקשת הפוליטית מכריזים על מותה של הציונות החילונית, ומצדה של המוכרזת כמנוחה אין עושים די להוכיח את ההפך, יש עניין מיוחד בהיכרות עם תפיסתו של אלתרמן את הזהות הלאומית. תפיסה זו מעוגנת, כפי שניווכח, בארבע מושכלות יסוד שיידונו כאן בנפרד אף שהן כרוכות זו בזו: בהעדפת ערכים מסורתיים והמשכיות תרבותית על פני מהפכנות המבקשת לשנות סדרי עולם; בהערכה העמוקה כלפי המורשת הדתית ובדעה כי גם היהודי החילוני צריך לראות בה את נחלתו התרבותית; בתפיסה ההיסטורית המתחקה אחר סיפורו המתמשך של הסובייקט הלאומי הקולקטיבי; ובזיהויה המוחלט של מדינת ישראל עם העם היהודי. העמדה הניצבת על יסודות אלו מציעה לנו אופציה תרבותית ואידיאולוגית מובחנת: אופציה ציונית, חילונית ושמרנית, שלמרבה הצער נדחקת כיום מן השיח האינטלקטואלי לטובת חלופות רדיקליות יותר. אולי הגיעה אפוא העת לחזור ולתת עליה את הדעת, ולהעניק לקולו של היוצר אשר בני־דורו כינוהו, ולא בכדי, "נתן החכם", את מלוא הכבוד המגיע לו.4

 

כבר במבט שטחי, ניתן להבחין בשניוּת־לכאורה בדמותו של אלתרמן ובעמדות שהציג לאורך השנים. כאיש תנועת הפועלים, אלתרמן הוקיר את הישגי הסוציאליזם בכל הנוגע ליחסי העבודה ולתנאי התעסוקה במדינות המתועשות, ואף תמך בשירת המנון האינטרנציונל בוועידת מפלגתו "המערך"5 – אך הוא גם לחם בעוז נגד חסידי המהפכה הסובייטית; הוא היה בוהמיין באורח חייו – אבל גם העלה על נס את ערכי המשפחה ותיארם, למשל, כ"מן הקדושים ויסודיים שבערכי אנוש";6 וכפי שנראה בפרקים הבאים, אלתרמן אימץ גישה רדיקלית של שלילת הגלות וראה בעלייה ארצה את חובתו הבלתי ניתנת להפרה של כל יהודי החי במדינה חופשית בתפוצות – אך גם התנגד בחריפות למגמה הנפוצה בקרב ציונים מקסימליסטים כמותו לפסול פסילה מוסרית וערכית את צורת הקיום היהודי בגולה.

ואכן, אלתרמן היה, כפי שמגדירה זאת זיוה שמיר, "מהפכן שמרני".7 "מהפכן" – מעצם היותו ציוני, השואף לשינוי פעיל של מהלך ההיסטוריה היהודית, ו"שמרני" – משום שהאמין שיעדיה של הציונות יוגשמו, כלשונה של שמיר, "בתהליכים אבולוציוניים ובדיאלקטיקה של דורות", שאינם כרוכים בהחרבת העולם הישן כדי שיפנה את מקומו לחדש:

במובן מסוים, חרף מודרניותו, המשיך אלתרמן את הקו שנמתח מאחד העם וביאליק אל חיים וייצמן: הקו שהתנגד למהפכות של בן לילה, שאחריתן מי ישורן, וצידד בעשייה מתונה, טבעית ואבולוציונית, הזורמת לפי הריתמוס המגוון של החיים ואינה צועדת בקצב התכתיב הפוליטי האחיד. הוא האמין שאלפי עניינים קטנים וטריוויאליים של עולם המעשה, חלקם אפילו בבחינת 'הבלויות' ו'שטותים', יצטרפו בסיכומו של דבר למעשה של ממש שעתיד להיחרת בלוח דברי הימים.8

כפי שמציינת שמיר, חזון הקִדמה של אלתרמן לא היה דומה במאומה למהפכנות הפוליטית, האוטופיסטית, המרקסיסטית, שנטתה לאלימות ולקיצורי דרך מסוכנים. אלתרמן היה היפוכו הגמור של המהפכן המבקש להנדס את החברה או לדחוף את ההיסטוריה בכוח אל עבר יעד מבוקש. הוא לחם בכל מאודו באידיאולוגיות הרדיקליות של המאה העשרים: בפשיזם ובנאציזם, מובן מאליו, אך גם בהערצת ה"מופת" הסובייטי שסחפה רבים ביישוב העברי בארץ ולאחר מכן במדינה, ובהם רבים מחבריו הסופרים.

אחד ממאמריו המאוחרים של אלתרמן, "המהפכה שפקעה", עוסק באבחנה העקרונית בין מהפכות שתכליתן תיקון עוולות ובין המהפכנות האדומה, הסוללת את הדרך לרודנות טוטליטרית.9 המאמר נכתב בימי תנועת המחאה ההמונית שסחפה את צרפת בשנת 1968, בניסיון לערער על הנטייה המקובלת, לדבריו, לראות את התקוממויות הסטודנטים במערב ובמזרח, בפריז ובפראג, כגילוייה של תופעה אחת: מרד בממסד מדכא. לא כך, מדגיש אלתרמן: במזרח מנסים המתקוממים להיחלץ מתוצאותיה של המהפכה הסובייטית, ואילו במערב הסטודנטים פועלים, לאו דווקא מדעת, בשירותו של כוח מדכא זה. אף שמחאתם אינה משוללת יסוד, הם טועים מרה בהשליכם את יהבם על הדרך המהפכנית:

תהליכי מרי עמוקים וכנים מתחוללים בדור הצעיר של החברה המערבית ואין ספק שהסכנות הצפויות לחברה זו אינן דמיון שווא. כלי הנשק הקטלניים שהחלטת הפעלתם היא מחוץ לפיקוח ציבורי, העוני המשווע של מחצית העולם, סכנות המדע הפותח אפשרויות שליטה לא משוערות של מעטים על רבים, כל אלה מצדיקים כל מאמצי תמורה, אך דומה כי האמצעי האחד שאין לסמוך עליו כדי לחולל בו את המהפכה הרצויה, הוא כיום המהפכה עצמה. וככל שהידיים המחוללות אותה תהיינה מאומנות יותר וחזקות יותר, כן תגדל סכנתה.10

בשנים ההן, בערוב ימיו, עמל אלתרמן על שני מחזות שלא הספיק להשלים, שניהם קשורים במאבק הרעיוני במהפכנות. האחד, שכונה בפי מוציאיו לאור "ימי אוּר האחרונים", מתרחש באור כשדים הקדומה, ומתאר ניסיון כושל להנהיג משטר מדיני רציונלי המנוגד לטבעם של בני האדם ולמהלכה של ההיסטוריה.11 השני, שזכה לשם "חוף המדוזה", הוא סאטירה על המשטר הסובייטי ועל תרבות החיסולים הפנימיים שלו, ובמעט גם על ההיפים.12

ואולם, הערוץ העיקרי שבו התנהל מאבקו של אלתרמן במהפכנות האדומה היה כתיבתו הפובליציסטית. הוא הקדיש טורים רבים למטרה זו.13 אלתרמן עקב בהתמדה אחר התקשורת הסובייטית ואחר העיתונות של השמאל המרקסיסטי בארץ, ובטורו הגיב תכופות לנאמר שם, בעיקר סביב אירועים חדשותיים. הוא ביקר את המשטר של ברית־המועצות על רמיסת חירותם וחייהם של נתיניו, ולנאמניו של משטר זה בישראל לעג על שתיקתם, או, במקרה הטוב, מבוכתם, נוכח עוולות אלו. תכופות נכנס לפולמוסים עם פוליטיקאים ואנשי רוח ישראלים. ב־1953 הקדיש שני טורים לוויכוח עם מרדכי בנטוב, ממנהיגי מפ"ם, שטען בעל המשמר כי מהפכה היא מטבעה אכזרית ולכן יש לקבל בהבנה אירועים כמו משפט הרופאים. בבית מייצג וממצה למדיי כתב אלתרמן: "כֵּן, רָאוּי לְקִנְאָה זֶה הַכֹּשֶׁר לִדְהֹר / כְּמַחֲצִית הַיּוֹבֵל, בְּלִי רִפּוּט וּבְלִי עֹבֶשׁ, / בְּעֵינַיִם כָּל כָּךְ עֲצוּמוֹת – אֶל הָאוֹר, / בִּשְׂפָתַיִם כָּל כָּךְ חֲתוּמוֹת – אֶל הַחֹפֶשׁ".14

במאמר המפתח שלו על שירת אלתרמן, "בדיות וקניינים", הראה הרַי גולומב כי אלתרמן הציג עמדה עקבית נגד מהפכות ותנועות חברתיות המוכנות להקריב את אושרם של יחידים למען מה שנראה להן כאינטרס הקיבוצי, משום ש"טובת הכלל במקרה כזה בשקר יסודה, וסבל הפרט סופו למוטטה".15 תפיסה זו עוברת כחוט השני בשירתו הפובליציסטית של אלתרמן, המעלה, כמבחן מוסרי עליון, כמו גם כסמל פיוטי לאירועי הזמן, את גורלו של היחיד – והיא נרמזת אף בשירתו הלירית.16 גילויי הסלידה ממהפכנות ומאוטופיה בחטיבות הליריות של היצירה האלתרמנית מלמדים שאין מדובר בהשקפה פוליטית בלבד, אלא גם בתחושה פנימית, בעמדה נפשית עמוקה של משורר. גולומב מציין למשל את השיר "מעֵבר למנגינה", עם הפסוקים "הָלוֹךְ וְדַבֵּר / שֶׁמָּלְאָה הַבְּאֵר, / שֶׁהַיַּעַר בּוֹעֵר בְּאַדְרוֹת הַמַּלְכוּת, / אַךְ בּוֹדֵד וְחֵרֵשׁ / אֶת שָׂדֵהוּ חוֹרֵשׁ / כְּאֵבֵנוּ הַנִּכְלָם וְהַפָּעוּט. // כִּי אֵין לוֹ מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ דְּגָלִים / וּדְמָמוֹת בִּלְבוּשׁ אֵבֶל שׁוֹמְרוֹת עַרְשׂוֹתָיו. / הוּא שׁוֹכֵן לְבָדָד כְּאֶחָיו הַגְּדוֹלִים, / הַסּוֹף וְהַלֵּב וְהַסְּתָו",17 ואת השיר המפורש יותר "קול והד", המעמיד את "הַדִּין וְהָרַחֲמִים" כעקרונות עליונים, והתובע מִיָּדָן של "תּוֹרוֹת פְּסוּקוֹת" את "נֶפֶשׁ הַיָּחִיד וּפִקְדוֹנָהּ", משום ש"בִּהְיוֹת לַעֲרִיצוּת מַסְוֶה צְדָקוֹת, / דְּמֵי הַיָּחִיד הֵם חֶרֶב הַיּוֹנָה".18  

אלתרמן כיוון את חצי ביקורתו גם כלפי ההיסטוריציזם, התפיסה האופיינית לאידיאולוגיות מהפכניות ובראשן המרקסיזם, הגורסת שההיסטוריה מתקדמת לעבר תכלית ידועה מראש. כך סבור עוזי שביט, שבספרו שירה מול טוטליטריות מפרש על דרך זו את הפואמה של אלתרמן "שירי מכות מצרים", ובפרט את השיר ההיסטוריוסופי "אַיֶלֶת" החותם אותה.19 גיבוריה של הפואמה החידתית הזאת הם שני מצרים קדמונים, אב ובנו, החווים יחדיו את עשר המכות המקראיות הניחתות על עירם. כל מכה מצטיירת כאַב טיפוס לפגע מן הפגעים המושתים על כל תרבות לעת שקיעה או חורבן. הבן מגיב לאירועים ברגשנות קיצונית, בדרך כלל בבהלה שלעתים נמהלת בה התלהבות מן האסתטיקה המרהיבה והכוחנית של המכות. האב משיב לו באופן מרוסן ומרסן, וממקם את המתרחש בתוך תמונה כוללת המדגישה את המחזוריות שבהיסטוריה. קולו של האב הוא גם הקול הדובר בחטיבותיה ההגותיות של הפואמה. בשיר העוסק במכה שלפני האחרונה הוא אומר לבנו: "בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא יַפְרִידֵנוּ חֹשֶׁךְ, / כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ, / בַּעֲבוֹתוֹת חָרוֹן וּבְכִי עִוֵּר וָחָם / אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָּזֶה סוֹפָם".20 החושך, שכדברי האב הוא "הַמּוֹרִיד מַסָּךְ עֲלֵי תּוֹלְדוֹת גּוֹיִים", אינו יכול לַקשר העיוור והחזק מכל, המהווה את אחד המוטיבים הבולטים ביותר בחטיבות השירה השונות של אלתרמן – קשר ההורות. בשיר "קץ האב" שבשמחת עניים מוקנה לקשר הזה מעמד מוסרי עליון; "עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב, / לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה / כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב / אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה", משביע השיר את הבת.21

דמותו הארכיטיפית של האב היא, לפי דבריהם המנומקים היטב של הרי גולומב ושל אידה צורית, אחד משני עמודי התווך התמטיים של שירת אלתרמן לגלגוליה.22 ב"הָאָב", מתוך "שיר עשרה אחים",23 ובשירים נוספים, האב מגלם בינה ויישוב דעת, אחריות, דאגת קיום ועמידה בתלאות היומיום, ועמם ערכים שאפשר לתארם כשמרניים במובהק: ראשית, המשכיות בין־דורית וכבוד למורשת תרבותית, ושנית, הכרה בערכם של אותם "עניינים קטנים וטריוויאליים של עולם המעשה", כלשונה של זיוה שמיר.

לטענת דן מירון, סמוך להקמת מדינת ישראל – בשירי הטור השביעי של אותה תקופה, ובפרט ביצירה "שירי עיר היונה" מ־1957 – זנח אלתרמן את עמדתו זו, המבכרת "יום קטנות" על פני הימים גדולים של מהפכות, מלחמות ואוטופיות, ואת השקפתו כי ההיסטוריה סטטית ומחזורית, ואימץ לו עמדה היסטוריציסטית ו"אמונה אסכטולוגית, לוּטת ערפל דת" באשר להשפעתה של הקמת המדינה על תולדות עם ישראל.24 אבחנתו של מירון, שהיא גם מעין נזיפה במשורר חילוני־הומאניסטי שסרח, הייתה מאז למושכל ראשון בכתיבה המחקרית על אלתרמן.

ברם, את מה שמירון ראה כהפכים אפשר לתאר גם כשני היבטים של אותה עמדה רעיונית, של אותה "מהפכנות שמרנית". ריחוקו הנפשי והאידיאולוגי של אלתרמן מאוטופיזם וממתקני עולם קצרי רוח הוא פן אחד של השקפת העולם הזאת; הפן השני שלה, שבו נעסוק להלן, הוא מחויבותו העמוקה למורשת עמו ואמונתו כי הקמת מדינת ישראל היא מפנה ופריצת דרך בהיסטוריה של האומה. את חשיבותו ומשמעותו של האירוע הזה בעיניו ביטא אלתרמן תוך שימוש באוצר המושגים והסמלים של היהדות, שממנו, כפי שניווכח, שאב השראה רעיונית ופואטית.







פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021